איריס אישה פורצת דרך
--------------------------------------------
בחרנו באיריס חיים משום שהיא אישה חזקה ומשמעותית בעלת תכונות מדהימות, שנותנת כוח לכל אחד.
גם כאשר שכלה את בנה היא אמרה דברי חיזוק לעם ולא ניסתה לפלג.
אנו רואות בה כאישה פורצת דרך ומעוררת השראה, במיוחד בתקופה הלא פשוטה הזו ובמצב הנוכחי שאנו נמצאים בו כעת.
היא דואגת להתמקד בטוב, לדון לכף זכות ולחזק את כולנו. היא מראה לנו איך לקום מכל נפילה גם אם מאוד קשה. בנוסף, היא לא האשימה ולא כעסה על אף אחד על מותו של בנה - יותם, אלא חיזקה את החיילים ולא שברה את רוחם למרות מה שקרה.
טקס הענקת תעודת הוקרה ועיטור ייחודי בשם מדינת ישראל לאיריס חיים
כששאלו את איריס חיים מהיכן תעצומות הנפש שלה לשוחח עם החיילים שירו ביותם בשוגג, איריס ענתה: "כשהיינו בשבעה הגיעה אליי אשת המג"ד של החיילים שירו ביותם, סאמר ואלון זכרונם לברכה. היא אמרה לי שהצבא מרוסק, שהחיילים לא יכולים להרים את הראש, לא יכולים להמשיך להילחם. שאין להם ביטחון בעצמם. שלא יכולים להמשיך במשימה. מה זה לא יכולים להמשיך במשימה? אנחנו צריכים את הצבא, בלי הצבא אנחנו לא פה. עשיתי את זה מתוך תחושת אחריות. אני גם אזרחית פה. נכון, הבן שלי נהרג, אבל צריכים להמשיך, אין מה לעשות. אי אפשר לעצור את הכל. כאב לי על הילד שלי, גם עכשיו כואב, אבל אני יכולה לראות עוד דברים, לא רק את הילד שלי. יש גם את המדינה שלי, את העם שלי".
במסגרת הטקס הוענקו למשפחותיהם של החטופים תעודות הוקרה ועיטור ייחודי בשם מדינת ישראל. במהלך הטקס נשאו דברים גם נציגי המשפחות ביניהם: איריס אמו של יותם, יצחק דודו של סאמר ועידו אחיו של אלון.
איריס חיים אמרה: "יצאתם לחופשי משוביכם, הסתובבתם כפרטיזנים ביער המסוכן שנקרא סג'עייה, תחת אש בלתי פוסקת כשהנשק שלכם הוא הרעות, החברות, נחישות ואומץ בלתי נדלה ככה הצלחתם, ביחד. לעצמך הוכחת יותם את מה שרצית כל החיים, שאתה גיבור, חזק ומוצלח. סיפור גבורתך, עם חבריך לשבי, פרטיזנים שמתו כאנשים חופשיים, יסופר לדורי דורות. אנחנו גאים בך!
איריס חיים מדליקה משואת "ניצחון הרוח" בטקס יום העצמאות
בראיון לערוץ 12, נשאלה איריס:
האם היו לך דילמות אם להשיא משואה ביום העצמאות?
איריס השיבה:
"לא הייתה לי שום דילמה. כמו שלא עצרנו את פסח, לא אמרנו לאנשים לא לעשות ליל סדר, למרות שהיו קולות שכן. מדינת ישראל חייבת להמשיך עם הסמלים שלה. זה סמל לעצמאות שלנו, לחוזק שלנו. אם נגיד שאנחנו רק ביום הזיכרון, אז חמאס מנצח אותנו. יש כאלה שיגידו שחמאס כבר ניצח אותנו. אני לא מרגישה ככה. אני מדברת עם חבר'ה מדובדבן, מאגוז, מהצנחנים, מכל היחידות הכי מובחרות, ומחזקת אותם. רק תמשיכו. אנחנו מחויבים לחיילים שנהרגו, מחויבים להמשיך להדליק משואות ולהגיד לכל העולם שאנחנו פה ונמשיך להיות פה. מי מדליק משואות? מי שהשנה הצילו אנשים בנובה. צריכים לתת להם את הכבוד הזה. אסור לנו לוותר על המסורת שלנו, על הגאווה שלנו. אם נוותר על הגאווה שלנו, מה יישאר לנו?".
על ילדותה של איריס
איריס, בת בכורה להורים ילידי הארץ. אביה היה רקדן מקצועי ואמה מורה. הסבים שורדי שואה, כמו רבים בשכונת נווה שאנן בחיפה שבה גדלה.
בגיל 16 עזבה את הבית ("היתה שם הזנחה רגשית") ובכיתה י"א עברה ל"כיתה מקובצת" - פרויקט של תנועת הנוער "מחנות העולים", שבו תלמידי י"א וי"ב משתלבים בקיבוצים צעירים כדי לעבות את שכבת הגיל של הנוער.
היא עברה לקיבוץ עין זיוון שבגולן. "בחיפה הייתי מאוד מקובלת חברתית ותלמידה מצטיינת״, ובכל זאת עזבה. כנראה משהו בבית לא היה מאפשר. גם בהמשך השנים הקשר עם ההורים היה בעייתי, אף פעם היא לא קיבלה ייעוץ או תמיכה.
גם עם אחיה הצעיר אין לה כמעט קשר, היא גדלה די לבד.
"אני חושבת שזה שלא סמכתי ונשענתי על אף אחד, לימד אותי להישען על עצמי".
עיסוקה כעת
איריס, בת 58, במשך עשר שנים עבדה כאחות בקהילה, בקיבוץ.
אחר כך המשיכה הלאה. מקום העבודה האחרון שעבדה בו כשכירה, כאחות וכמנהלת היה בהוספיס בית של חברת צבר. "חשבתי שמשם אצא לפנסיה, שזה תפקיד חיי, ואז הבנתי שהרוח העצמאית שלי לא מתאימה גם לשם. היתה בי תמיד האשמה עצמית על כך שאני עצמאית מדי, שאני לא מתיישרת עם שום דבר. היום אני יודעת שכזו אני".
ב־2014 הקימה את "רפואת חיים", תחת המוטו "האחר קורא לאחריותי ומעניק משמעות לקיומי" - ציטוט מהפילוסוף עמנואל לוינס ששבה את ליבה. לצד טיפול וליווי פרטני של משפחות וחולים בסוף חייהם, העבירה גם הרצאות תחת הכותרת "פחד מוות מהמוות", מעין הכנה למוות, בדומה לקורס הכנה ללידה, שניהם תהליכים טבעיים שהאדם לא בוחר בהם. אך בעוד יש אינסוף קורסי הכנה ללידה, רק מעטים ואמיצים מעיזים לדבר על המוות.
אחד ממקורות ההשראה שלה הוא הספר "המוות חשוב לחיים", של הפסיכיאטרית ד"ר אליזבת קובלר־רוס. "בתקופה האחרונה הרגשתי שהייתי רוצה להשפיע על יותר אנשים, והתחלתי לפעול בכיוון. והנה, עכשיו קיבלתי. לפעמים דברים פתאום קורים בדרך שאת לא מצפה".